פסק-דין בתיק עב"ל 9689-03-12

השופט אילן איטח

1.                  לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר יהודה בן סימון ומר חיים רז; בל 11710-05-09) בו נדחתה תביעתה של המערערת להכיר במצבה הנפשי ככזה שנגרם בשל "תאונה בעבודה", כמשמעה ב חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק).

המסגרת העובדתית

2.                  להלן העובדות המוסכמות:

א. המערערת, ילידת 13/9/64, הועסקה כפקידת הוצאה לפועל בשירות משרד עורכי דין מיום 17/7/72001 ועד ליום 3/9/2008. ביום 3/9/2008, בשעת הפסקת צהריים, עת שעורך הדין מבעלי המשרד (להלן - עורך הדין) היה מחוץ למשרד והתקשר לברר אודות הודעות טלפוניות שהושארו לו, נמסר לו על ידי פקידה במשרד (להלן - הפקידה) כי היתה לו הודעה מפלוני, שרק שמו הפרטי נרשם, וכי את פרטי ההודעה רשמה המערערת. או אז התפתח ויכוח קולני בין המערערת, ששמעה את השיחה, לבין הפקידה - ויכוח שנמשך כעשרים דקות ובנוכחות חלק מעובדי המשרד (עובדים אחרים אף יצאו מחדריהם למשמע הצעקות). במהלך הויכוח הטיחו השתיים עלבונות זו בזו. המערערת טענה כי הפקידה צריכה ללמוד בבית ספר להיות אנושית והפקידה צעקה בתגובה כי המערערת צריכה ללמוד לא לשקר ולא לגנוב. הויכוח הוגדר כארוע חריג.

ב. עורך הדין ששב מהפסקת הצהריים סירב לשמוע את הסברי המערערת ואיים כי אם עוד פעם תהיה מהומה כזאת במשרד הוא "יעיף" את שתיהן. עוד הוסכם כי לאירוע החריג מיום 3/9/2008 קדמו ויכוחים רבים והקנטות בין הפקידה לבין המערערת.

ג.   המערערת המשיכה לעבוד באותו יום ולמחרת פנתה לטיפול רפואי ומאז לא שבה לעבודתה. אף כי הדבר לא נקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי, מעיון בתיק הרפואי עולה כי ביום 4.9.08 ביקרה המערערת אצל ד"ר טומפובסקי וניתנה לה תעודת מחלה לימים 4 ו- 5 לחודש ספטמבר 2008, ובהמשך הוארכה תעודת המחלה לתקופות נוספות. תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה הוצאה ביום 5.10.08.

חוות הדעת של המומחה

3.                  פרופ' סיגל מרצה מונה, כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן - המומחה).  ביום 13.5.11 ניתנה חוות דעתו (להלן - חוות הדעת), ולפיה המערערת סובלת מהפרעת הסומטיזציה - כתחלואה נלווית להפרעת החרדה הכללית ממנה סובלת המערערת ואשר תחילתה בסוף שנות ה-90'. המומחה קבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין המחלה שאובחנה אצל המערערת או להופעת ההפרעה הנפשית ממנה סובלת המערערת. לבסוף קבע המומחה, כי אף אם האירוע החריג השפיע על מצבה הנפשי של המערערת, מדובר בהשפעה מזערית, חולפת ופחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

4.                  לבקשת המערערת הועברה למומחה, בהחלטה מיום 26.6.11, שאלת ההבהרה הבאה:

"האם מאז האירוע החריג גברו תלונותיה של התובעת אודות תסמינים הנובעים מההפרעה ממנה היא סובלת?

ככל שהתשובה הינה בחיוב - אנא נמק את קביעתך לפיה לאירוע החריג יש השפעה מזערית וחולפת על מצבה של התובעת.

אנא פרט את תשובותיך."

ביום 23.8.11 השיב המומחה לשאלת ההבהרה כדלקמן:

"ההפרעה הנפשית ממנה סובלת התובעת נותנת אותותיה באופן מחזורי, לתקופות ולפרקים משתנים.

בפברואר 2009 מדווח כי התובעת חשה בטוב. באוגוסט 2009 שוב חלה ירידה במצבה הנפשי, לאחר שפוטרה מעבודתה. ב-28 בינואר 2010 שוב חל שיפור במצבה לאחר שחזרה לעבוד. בנובמבר 2010 קרתה לתובעת תאונת עבודה (תאונה חמישית בתולדותיה) עם חבטת ראש. בעקבות כך התובעת התלוננה שוב על סחרחורות, כאבי ראש וחוסר יציבות.

אין קשר בין אירועים אלה ובין האירוע החריג מיום 3 בספטמבר 2008. "

5.                  לאחר שבית הדין עיין בסיכומי הצדדים הוא החליט להעביר למומחה שאלת הבהרה נוספת כדלהלן:

"בהתאם להחלטה מיום 26.6.11 נתבקשת להשיב האם מאז האירוע החריג גברו תלונותיה של התובעת אודות תסמינים הנובעים מההפרעה ממנה היא סובלת? ואם כן - מדוע קבעת שלאירוע החריג השפעה מזערית וחולפת על מצבה.